14 שנה בלי מתי
ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור
על מתי
נולדה - 28.5.1952
נפטרה - 22.11.2010
מתי הלוי ז"ל
אבלים: זיו, הילה, קרן ומאור. ההלוויה תתקיים ביום ג' ה- 23.11.10, בשעה 15.30, בבית העלמין במודיעין. יושבים שבעה בבית המשפחה, שדרות העומרים 4, רעות. המנוחה הייתה ביתם של יוסף ז"ל ותבדל"א לאה כרמי ונפטרה ביום ב' ה- 22.11.10.
על מתי
דרורה ומשה ספקטור
מתי יקרה .
ביום שישי הקרוב
נגיע עם חבריך
ומכריך לבית העלמין במודיעין
ונעמוד ליד קברך
לאמר לך ולמשפחתך היקרה
שלעולם לא נשכך
אותך.
היית אשה
ואם משפחה
למופת צנועה
שקטה תמיד ידעת
לעזור לאנשים
שנקלעו לבעיות
הנחלת תכונות אלה לבנות שלך
את כה חסרה.
היית דוגמא וסמל
של נתינה והכל
בשקט ובצינעה
שאיפינו אותך.
נעמוד ביום שישי
הקרוב ליד קברך
לאמר לך עד שנזכור אותך
לעד כאשה ואם
למופת.
משה ספקטור ודרורה.
אדרי רס"ר גדוד 75(רומח)
ליאור אלוני - תלמידה של מתי בגן
"הקסם שבך,החיוך,הריח והנועם שבך יזכירו לי אותך תמיד מהיותך הגננת שלי ועד לימים בהם היית צועדת וחולפת ליד ביתנו, אוכלת מעץ השסק שלנו בחצר.
מתי את בן אדם מדהים שלא אשכח לעולם, תודה על השנים בהם השפעת על חיי ואין שמחה ממני שיצא לי להתחנך אצלך.
בת עמי מלניק - אמא של ליאור, בועז וגיל
"אישה רחבת אופקים,חכמה וקסם אישי שופע. שני בני הצעירים למדו אצלך"
"לבבית,סקרנית מקסימה"
רויטל היימן - אמא של תומר
"קיבלת את בני הצעיר לגן שלך ואני חשבתי אז כמו היום שבני קיבל את המתנה של חייו כאשר את הגננת שלו"
"כאשר שיתפתי אותך בלבטי בהתיחס לתומר בני הבכור אמרת לי בצורה הכי מעודנת והכי חכמה-למה לא תתיעצי איתו? עצה כל כך פשוטה וכל כך גאונית שינתה את מהלך חיי ביחס לכל ילדי. את היית זו שהיתה צריכה לשקף לי את הדבר הפשוט הזה, לדבר ולהתיעץ עם הילד הצעיר(בן 4-5).
"שיתפת אותי בשמחתך על המסלול החדש שמצאת בו ביטוי לאהבתך לילדים לצד אהבתך לאמנות. ריתקת אותי בספוריך על ההתנהלות במוזיאון"
"גם בעת מחלתך שמחת החיים והאופטימיות לא הפסיקו להיות קו התקשורת העיקרי. שמחה זו והאופטימיות שהיתה בלתי ניתנת לחדירה"
חיה שיטאי - אמא של ניצן
" הזכרון הראשון שלי ממך הוא השמחה של ניצן ביום שבו את אמורה להגיע לגן, ללמד אותם ( הילדים) על ציירים שונים להכניס אותם לעולם האומנות"
"זכרתי אותך עם הילדים ,תמיד מאירה פנים, מלאת אופטימיות ובעיקר אוהבת את החיים. את בהחלט אבידה לכל מי שנגעת בו אך אני בטוחה שאת משאירהאחרייך חותם אצל אלה שסבבו אותך ברגעים שונים"
צוות גן מור
"בשנים של עבודה משותפת תרמת לנו כל כך הרבה תובנות , דרך להסתכל על החיים, ידע,מידע ומעל לכל שיתוף ועבודה איכותית. תמיד ידענו שיש על מי לסמוך, תמיד ידענו שהכל יהיה מסודר, מצוין מענין ומיוחד. תמיד ידענו שיש על מי לסמוך ולא רק בתחום הידע והמה אלה גם האיך. וכעת כשאת אינך את עדיין קימת אצלינו בהמון דברים קטנים שאנו עושות ובהמון דברים גדולים. בדרך העבודה והחשיבה וכל שנותר לנו הוא רק להודות לך"
יונוק ניצה ביה"ס "רעים"
"הכרתי אישה מדהימה,מיוחדת,מסורה , יצירתית,אמנית , ידענית, בעלת אומץ,אנושיות ועוד. אבל הדבר שהכי מאפיין אותך בעיני הוא החיוך הגדולוהאבה הרבה שהרעפת על סובביך."
אורלי כהן - מחנכת של מאור בכיתה ב
"תמיד דאגת למאור,היית מסורה לה כאמא, בקשת שאדאג לה,רצית שאדע שהיא הכי בשבילך. במשך השנים עבדת איתי בביה"ס "רעים". תמיד חייכת, תמיד שמחת ראית את האור בכל דבר"
"ןעתה ראיתי את מאור שלך גדולה,חתיכה ויפה. היא בטוח תצליח בזכות כל מה שחינכת אותה"
ציפי ממליה- גננת
"תמיד רואה את חיוכך דיבורך הנעים מול ילדי הגן שביקרו במוזיאון. כשהשלמת אותי מדי שבוע בגן. זוכרת את הכרית שהכינו לך ילדי הגן כמזכרת לשירים שלימדת אותם. עכשיו את בוודאי שרה למעלהלכל אוסף הילדיםשהגיעו לפנייך. הרי גם בגן עדן צריך גננתשתסביר ותנחהאת המוזיאון שבגן".
אסתי צברי-סער - סיעת בגן מתי ברעות
"מתי אהבה מאד הטבע בגן והתמקצעה באמנות . ההתיחסות האישית שהעניקה לכל ילד והאוירה השלווה, הנינוחה, הנינוחה ותמיד בשיתןף פעולה. עקרון העבודה עם מתי היה "למידה חוויתית" יומנו בגן היה גדוש חויות והתנסויות . על מנת לישם את דרך העבודה, מתי עבדה קשה, היא הכינה את התוכנית היומית על כל פרטי - אביזרים לפעילות,ציוד,רשימה שמית של קבוצות עבודה ואפילו את המוזיקה שתתנגן ברקע. כך העבירה את "הרוח" באמנות,העשירה את הילדים ואותי, הפלגנו למחוזות אחרים.
לעגלתו של גוטמן הצייר, קפצנו כסקרנים.
חילזון שפגשנו אמר שהוא של מאטיס הצייר.
המאורסים של ראובן התאהבנו מיד וגם שמענו הסברים על הסיגנון המיוחד."
" את מתי המתוכננת והמאורגנת ,המאושרת והמחיכת."
דינה זורנו - סייעת בגן
"במשך עבודתינו המשותפת למדתי ממך המון בכל הקשור לאמנות והוראתה לילדים. האופטימיות שלך והאמונה שהכל יהיה טוב והיכולת לראות את החיוב בכל אחד ובמיוחד בילדיםהיו המאפיינים שלך. היית אישה מיוחדת ואצילית ורוחך הנאצלת שורה בכל מקום"
נוגה קובץ - שכנה
"אני זוכרת את דמותך השוקקת, האנרגתית, השופעת, הנותנת, החולקת את כל אשר לך עם סביבתך ללאשהיות ,עכבות או מחשבות.
נתינה פשוטה ומלאה באהבה. אשה מלאה ועשירה בשמחה, חוכמה ותשוקה לחיים!!! אהבתי את החיבור הבלתי אמצעי ביננו ואת הקשר ששרר ביננו. לעולם יש לי תודה על שכנות וחברות מקסימה."
חני אליהו - מנהלת ביה"ס "רעים"
"את קימת בליבם של תלמידים רבים,משמע את בתוכם ובתוכנו כאדם משמעותי ביותר"
"חיוך מלא אור, הילה עוטפת אותך. שמחת היצירה ואהבת האדם. ביד אחת ידך אוחזת ילד קצת בוכה קצת מילל ןאת כולך עוטפת ומכילה"
"היית הטובה והאמיתית השמחה בחלקך ושופעת אור. אורך יזהר בקרן אור בהילה רבת הזיו ובמאור שבשמה מלוא האור"
נעמי לוסטיגמן - מפקחת גני ילדים
"מהרגע הראשון הוכחת את עצמך. דמותך ואישיותך ראויים לכל הערכה. מקצועית , מעמיקה, אכפתית דבקה במטרה ומוכנה להשקיע ימים כלילות כדי לתת את כל כולך"
"את עבודתך במוזיאון ניתן להגדיר כעבודת קודש.
שקדת תמיד על לימודים והוספת ידע. אספת והכנת חומר של הדרכה שהיה עשוי לתלפיות.
כל גננת רצתה שתהיי משלימה שלה וכל אחת רצתה לזכות בהדרכה שלך במוזיאון"
מיכל פריד - אפרתי - מדריכה עמיתה במוזיאון
"מתי את היית העוגן. מדריכות באו והלכו אבל את המצפן של עבודת המוזיאון. סמל ומופת לחריצות ואהבת המקצוע."
"מעולם לא קיטרת או רטנת, גם עינייני אגו לא עינינו אותך. להפך,כשהיה מסלול ארוך או בעיתי מיד לקחת על עצמך אותו, כשהיה מגיע גן קשה או מורכב היית זו שהתנדבה לקחת את הקבוצה הזו. תמיד הרגשתי שאת דואגת לי, שיש על מי לסמוך."
"וכמה למדתי ממך,את כל רזי המקצוע אני חבה לך ואף פעם לא ראיתי בעיניך מירמור או כעס אלה רק שמחה גדולה ואהבה- אהבת הילדים והמקצוע וכל שאלה של מי עושה מה החליק ממך והלאה, כי אין זמן לבזבז על זוטות מכוערות שכאלה . הזמן יקר."
"אני רואה אותך מהדסת באחת הגלריות, מאחורייך משתרך טור של בני חמש וחצי, הנה את בהילוכך הכל כך אופייני,בתלתלייך האדמונים חומים,בלבושך הפשוט,הנזירי במובן הכי טוב של המילה - כי את מתילא אישה של ראוותנות, חפה מכל פוזה כןלך עשייה ואמת"
רונית ויורם דנציגר - חברים מתקופת סמינר הקיבוצים
מתי
מתי הייתה בעינינו, מאז ומתמיד, סמל של חום ונתינה. את מתי היכרנו לראשונה לפני 45 שנים, כשמתי ורונית למדו בצוותא בסמינר הקיבוצים. היכרות זו עם מתי ועם זיו הפכה לחברות קרובה שחצתה ערים וחבלי-ארץ (פתח-תקוה, קצרין ורעות). לידתה של כל אחת מהבנות – הילה, קרן ומאור – הייתה ארוע מכונן בחיי הזוג המקסים. הבנות הסבו למתי ולזיו אושר וסיפוק. מתי גילתה בכל אחת מהן שילוב מיוחד במינו של תכונות אופי ומאפיינים שמקורם בה ובזיו. הן היו גאוותה, האור של חייה. לא בכדי זכתה כל אחת מהבנות לשם המבטא את אחד ממופעי האור – הילה, קרן ומאור.
מתי יקרה, חלפו להן עשר שנים מאז נפרדת מאיתנו, בטרם עת. אמנם במובנים רבים את איתנו עד עצם היום הזה, אך בכל זאת, אנו מתגעגעים לקירבה הפיזית ולחיבוק.
אוהבים אותך,
רונית ויורם דנציגר
נפטרה - 22.11.2010
מתי הלוי ז"ל
אבלים: זיו, הילה, קרן ומאור. ההלוויה תתקיים ביום ג' ה- 23.11.10, בשעה 15.30, בבית העלמין במודיעין. יושבים שבעה בבית המשפחה, שדרות העומרים 4, רעות. המנוחה הייתה ביתם של יוסף ז"ל ותבדל"א לאה כרמי ונפטרה ביום ב' ה- 22.11.10.
על מתי
דרורה ומשה ספקטור
מתי יקרה .
ביום שישי הקרוב
נגיע עם חבריך
ומכריך לבית העלמין במודיעין
ונעמוד ליד קברך
לאמר לך ולמשפחתך היקרה
שלעולם לא נשכך
אותך.
היית אשה
ואם משפחה
למופת צנועה
שקטה תמיד ידעת
לעזור לאנשים
שנקלעו לבעיות
הנחלת תכונות אלה לבנות שלך
את כה חסרה.
היית דוגמא וסמל
של נתינה והכל
בשקט ובצינעה
שאיפינו אותך.
נעמוד ביום שישי
הקרוב ליד קברך
לאמר לך עד שנזכור אותך
לעד כאשה ואם
למופת.
משה ספקטור ודרורה.
אדרי רס"ר גדוד 75(רומח)
הכרתי את מתי כגננת,וכאשתו של זיו שהיה מג"ד בגדוד "רומח" מתי נהגה להגיע לגדוד עם ילדי הגן בט"ו בשבט,וביחד עים החיילים שתלנו עצים לאורך הכביש,ואף קראנו לו בשם "שדרות גן מתי" היום העצים מתנשאים לגובה ומעטרים את פני המחנה.עים מתי הייתי בקשר הדוק בזמן המלחמה,ואף הגעתי לביתה לבשר לה לה שזיו נפצע מרסיס,אך מרגיש טוב.
מצדיע לכל פועלה של מתי לאורך השנים יהי זכרה ברוך.
 | תשובההעברה |
ליאור אלוני - תלמידה של מתי בגן
"הקסם שבך,החיוך,הריח והנועם שבך יזכירו לי אותך תמיד מהיותך הגננת שלי ועד לימים בהם היית צועדת וחולפת ליד ביתנו, אוכלת מעץ השסק שלנו בחצר.
מתי את בן אדם מדהים שלא אשכח לעולם, תודה על השנים בהם השפעת על חיי ואין שמחה ממני שיצא לי להתחנך אצלך.
בת עמי מלניק - אמא של ליאור, בועז וגיל
"אישה רחבת אופקים,חכמה וקסם אישי שופע. שני בני הצעירים למדו אצלך"
"לבבית,סקרנית מקסימה"
רויטל היימן - אמא של תומר
"קיבלת את בני הצעיר לגן שלך ואני חשבתי אז כמו היום שבני קיבל את המתנה של חייו כאשר את הגננת שלו"
"כאשר שיתפתי אותך בלבטי בהתיחס לתומר בני הבכור אמרת לי בצורה הכי מעודנת והכי חכמה-למה לא תתיעצי איתו? עצה כל כך פשוטה וכל כך גאונית שינתה את מהלך חיי ביחס לכל ילדי. את היית זו שהיתה צריכה לשקף לי את הדבר הפשוט הזה, לדבר ולהתיעץ עם הילד הצעיר(בן 4-5).
"שיתפת אותי בשמחתך על המסלול החדש שמצאת בו ביטוי לאהבתך לילדים לצד אהבתך לאמנות. ריתקת אותי בספוריך על ההתנהלות במוזיאון"
"גם בעת מחלתך שמחת החיים והאופטימיות לא הפסיקו להיות קו התקשורת העיקרי. שמחה זו והאופטימיות שהיתה בלתי ניתנת לחדירה"
חיה שיטאי - אמא של ניצן
" הזכרון הראשון שלי ממך הוא השמחה של ניצן ביום שבו את אמורה להגיע לגן, ללמד אותם ( הילדים) על ציירים שונים להכניס אותם לעולם האומנות"
"זכרתי אותך עם הילדים ,תמיד מאירה פנים, מלאת אופטימיות ובעיקר אוהבת את החיים. את בהחלט אבידה לכל מי שנגעת בו אך אני בטוחה שאת משאירהאחרייך חותם אצל אלה שסבבו אותך ברגעים שונים"
צוות גן מור
"בשנים של עבודה משותפת תרמת לנו כל כך הרבה תובנות , דרך להסתכל על החיים, ידע,מידע ומעל לכל שיתוף ועבודה איכותית. תמיד ידענו שיש על מי לסמוך, תמיד ידענו שהכל יהיה מסודר, מצוין מענין ומיוחד. תמיד ידענו שיש על מי לסמוך ולא רק בתחום הידע והמה אלה גם האיך. וכעת כשאת אינך את עדיין קימת אצלינו בהמון דברים קטנים שאנו עושות ובהמון דברים גדולים. בדרך העבודה והחשיבה וכל שנותר לנו הוא רק להודות לך"
יונוק ניצה ביה"ס "רעים"
"הכרתי אישה מדהימה,מיוחדת,מסורה , יצירתית,אמנית , ידענית, בעלת אומץ,אנושיות ועוד. אבל הדבר שהכי מאפיין אותך בעיני הוא החיוך הגדולוהאבה הרבה שהרעפת על סובביך."
אורלי כהן - מחנכת של מאור בכיתה ב
"תמיד דאגת למאור,היית מסורה לה כאמא, בקשת שאדאג לה,רצית שאדע שהיא הכי בשבילך. במשך השנים עבדת איתי בביה"ס "רעים". תמיד חייכת, תמיד שמחת ראית את האור בכל דבר"
"ןעתה ראיתי את מאור שלך גדולה,חתיכה ויפה. היא בטוח תצליח בזכות כל מה שחינכת אותה"
ציפי ממליה- גננת
"תמיד רואה את חיוכך דיבורך הנעים מול ילדי הגן שביקרו במוזיאון. כשהשלמת אותי מדי שבוע בגן. זוכרת את הכרית שהכינו לך ילדי הגן כמזכרת לשירים שלימדת אותם. עכשיו את בוודאי שרה למעלהלכל אוסף הילדיםשהגיעו לפנייך. הרי גם בגן עדן צריך גננתשתסביר ותנחהאת המוזיאון שבגן".
אסתי צברי-סער - סיעת בגן מתי ברעות
"מתי אהבה מאד הטבע בגן והתמקצעה באמנות . ההתיחסות האישית שהעניקה לכל ילד והאוירה השלווה, הנינוחה, הנינוחה ותמיד בשיתןף פעולה. עקרון העבודה עם מתי היה "למידה חוויתית" יומנו בגן היה גדוש חויות והתנסויות . על מנת לישם את דרך העבודה, מתי עבדה קשה, היא הכינה את התוכנית היומית על כל פרטי - אביזרים לפעילות,ציוד,רשימה שמית של קבוצות עבודה ואפילו את המוזיקה שתתנגן ברקע. כך העבירה את "הרוח" באמנות,העשירה את הילדים ואותי, הפלגנו למחוזות אחרים.
לעגלתו של גוטמן הצייר, קפצנו כסקרנים.
חילזון שפגשנו אמר שהוא של מאטיס הצייר.
המאורסים של ראובן התאהבנו מיד וגם שמענו הסברים על הסיגנון המיוחד."
" את מתי המתוכננת והמאורגנת ,המאושרת והמחיכת."
דינה זורנו - סייעת בגן
"במשך עבודתינו המשותפת למדתי ממך המון בכל הקשור לאמנות והוראתה לילדים. האופטימיות שלך והאמונה שהכל יהיה טוב והיכולת לראות את החיוב בכל אחד ובמיוחד בילדיםהיו המאפיינים שלך. היית אישה מיוחדת ואצילית ורוחך הנאצלת שורה בכל מקום"
נוגה קובץ - שכנה
"אני זוכרת את דמותך השוקקת, האנרגתית, השופעת, הנותנת, החולקת את כל אשר לך עם סביבתך ללאשהיות ,עכבות או מחשבות.
נתינה פשוטה ומלאה באהבה. אשה מלאה ועשירה בשמחה, חוכמה ותשוקה לחיים!!! אהבתי את החיבור הבלתי אמצעי ביננו ואת הקשר ששרר ביננו. לעולם יש לי תודה על שכנות וחברות מקסימה."
חני אליהו - מנהלת ביה"ס "רעים"
"את קימת בליבם של תלמידים רבים,משמע את בתוכם ובתוכנו כאדם משמעותי ביותר"
"חיוך מלא אור, הילה עוטפת אותך. שמחת היצירה ואהבת האדם. ביד אחת ידך אוחזת ילד קצת בוכה קצת מילל ןאת כולך עוטפת ומכילה"
"היית הטובה והאמיתית השמחה בחלקך ושופעת אור. אורך יזהר בקרן אור בהילה רבת הזיו ובמאור שבשמה מלוא האור"
נעמי לוסטיגמן - מפקחת גני ילדים
"מהרגע הראשון הוכחת את עצמך. דמותך ואישיותך ראויים לכל הערכה. מקצועית , מעמיקה, אכפתית דבקה במטרה ומוכנה להשקיע ימים כלילות כדי לתת את כל כולך"
"את עבודתך במוזיאון ניתן להגדיר כעבודת קודש.
שקדת תמיד על לימודים והוספת ידע. אספת והכנת חומר של הדרכה שהיה עשוי לתלפיות.
כל גננת רצתה שתהיי משלימה שלה וכל אחת רצתה לזכות בהדרכה שלך במוזיאון"
מיכל פריד - אפרתי - מדריכה עמיתה במוזיאון
"מתי את היית העוגן. מדריכות באו והלכו אבל את המצפן של עבודת המוזיאון. סמל ומופת לחריצות ואהבת המקצוע."
"מעולם לא קיטרת או רטנת, גם עינייני אגו לא עינינו אותך. להפך,כשהיה מסלול ארוך או בעיתי מיד לקחת על עצמך אותו, כשהיה מגיע גן קשה או מורכב היית זו שהתנדבה לקחת את הקבוצה הזו. תמיד הרגשתי שאת דואגת לי, שיש על מי לסמוך."
"וכמה למדתי ממך,את כל רזי המקצוע אני חבה לך ואף פעם לא ראיתי בעיניך מירמור או כעס אלה רק שמחה גדולה ואהבה- אהבת הילדים והמקצוע וכל שאלה של מי עושה מה החליק ממך והלאה, כי אין זמן לבזבז על זוטות מכוערות שכאלה . הזמן יקר."
"אני רואה אותך מהדסת באחת הגלריות, מאחורייך משתרך טור של בני חמש וחצי, הנה את בהילוכך הכל כך אופייני,בתלתלייך האדמונים חומים,בלבושך הפשוט,הנזירי במובן הכי טוב של המילה - כי את מתילא אישה של ראוותנות, חפה מכל פוזה כןלך עשייה ואמת"
רונית ויורם דנציגר - חברים מתקופת סמינר הקיבוצים
מתי
מתי הייתה בעינינו, מאז ומתמיד, סמל של חום ונתינה. את מתי היכרנו לראשונה לפני 45 שנים, כשמתי ורונית למדו בצוותא בסמינר הקיבוצים. היכרות זו עם מתי ועם זיו הפכה לחברות קרובה שחצתה ערים וחבלי-ארץ (פתח-תקוה, קצרין ורעות). לידתה של כל אחת מהבנות – הילה, קרן ומאור – הייתה ארוע מכונן בחיי הזוג המקסים. הבנות הסבו למתי ולזיו אושר וסיפוק. מתי גילתה בכל אחת מהן שילוב מיוחד במינו של תכונות אופי ומאפיינים שמקורם בה ובזיו. הן היו גאוותה, האור של חייה. לא בכדי זכתה כל אחת מהבנות לשם המבטא את אחד ממופעי האור – הילה, קרן ומאור.
מתי יקרה, חלפו להן עשר שנים מאז נפרדת מאיתנו, בטרם עת. אמנם במובנים רבים את איתנו עד עצם היום הזה, אך בכל זאת, אנו מתגעגעים לקירבה הפיזית ולחיבוק.
אוהבים אותך,
רונית ויורם דנציגר
אישתי מתי
את מתי הכרתי בשנת 1974 בדייט שארגנה לנו חברה משותפת. הניצוץ היה מהרגע הראשון, מה שהוביל לחתונה תוך שנה ולפרי אהבה ראשון, הולדת הילה , תוך שנתיים.
אהבתי אצל מתי את שמחת החיים, החיוך הרחב והאת אהבתה הרבה לי , להוריה לאחייה נתי ושמעון לבנותינו ולכל מי שהתחברה אליו.
שנתים גרנו בפתח תיקווה ושסימה את לימודיה בסמינר הקיבוצים ואני הסכמתי לחזור לצבא הקבע עברנו לגור בקיבוץ מרחביה שם קיבלה את עבודתה הראשונה כגננת.
לאחר שנה עברנו לגור בקצרין .מתי החלה לגנן בקצרין ושם נולדו פרות אהבה חדשים , קרן ומאור. בקצרין מתי נתנה את נשמתה ואהבתה לעבודתה כגננת לגידול הבנות ולזוגיות שלנו.
הרבנו לטייל בגולן ובגליל, נסענו לתל אביב לבקר את הוריה ולפתח תיקווה לבקר את אימי.
מתי היתה שותפתי לחוויותי בצבא יחד עם הבנות. בגדוד 75(רומח) מתי וילדי הגן נטעו עצים בטו בשבט וזכו להצגת טנקים מונעת. לימים כגדלו העצים בכניסה למחנה החליטו בגדוד ( הרבה אחרי שעזבתי) לקרוא לשדרת העצים שדרת "גן מתי".
יום המשפחה בהטיבה 460
ארוחה חגיגית בגדוד
סיור משפחות
הענקת דרגה אצל הרמטכ"ל
לאחר 13 שנים בקצרין סמוך לפרישתי מהצבא בנינו את ביתנו ברעות. מתי השתלבה כגננת במערך החינוך הישובי והיתה היועצת מספר אחת שלי בעיניני חינוך(גם אני לאחר הפרישה מהצבא עסקתי בחינוך).
מתי גייסה אותי בכל הזדמנות לאסוף גרטואות לגן ועשיתי זאת בשמחה ואהבה.
כניסתה של מתי לפרויקט המוזיאון לגני ילדים חייב אותי להתלוות אליה ל"שעות גלריה" שעות שהיא הקדישה ללמוד והגברת הידע ממדריכות ותיקות. מתי עיבדה את הידע הזה שיהיה נגיש ומתאים לגילאי 5 .
תקופת מגורנו ברעות התאפיינה בטיפוח משותף של גינתנו,צעידות משותפות,גידול הבנות וטיפול בבית . מתי היתה כל שנה מחדשת את הצבע במטבח בסלון ןבפרגולה בחוץ. תפקידי היה לסייע בהזזת הסולם.
מתי אהבה לארח חברים ובני משפחה ולבקר רבות את הוריה לעת זיקנתם.
הבנות עזבו את הבית ועברו להתמודדות עצמאית בתל אביב וברמת הכובש.
ואז הגיע הבום שנתגלה אצל מתי סרטן אלים בקיבה.
יצאנו להתמודדות משותפת עם המחלה כשמתי מלאת אופטימיות להתגבר עליה. שלוש וחצי שנים התמודדנו עם המחלה ורק כאשר הרגישה מתי שהיא תלויה בעזרתי הפיזית באופן טוטלי החלה לוותר. ביקשה להיפרד מחברים ומשפחה ועשתה זאת באצילות רבה ובמילות עידוד לכולם.
ב22/11/2010 נדם ליבה כשהבנות ואני נמצאים לידה.
מאז אנחנו זוכרים את המבט האוהב החיוך המחבק ומילות העידוד המחזקות.
אמא מתי
דברים שהילה כתבה בשם הבנות
אמא יקרה ואהובה כבר עשור את לא איתנו.בעשור שחלף עברנו חתונות , לידות, תארים חדשים ומעברי דירות. רגעים מרגשים, טובים, חזקים ועצובים. אין יום שאני לא חושבת עלייך וכשאני רואה את ילדי יהלי אני מרגישה פיספוס ענק שלא יצא לו להכיר אותך ועל כך שבוודאי היית יכולה להיות סבתא מדהימה לכל נכדייך, עם אהבה כזאת לילדים גדולה כמו שהיית לך הם בוודאי היו מעריצים אותך. את לימדת אותי להסתכל על הכוס המלאה בכל דבר , על נתינה גדולה, אהבה ומשפחתיות. אני מנסה ליישם הרבה מהערכים שנתת לי ומקווה שמשנה לשנה הוסיף לי עוד מהערכים שחינכת אותנו ואתן אותם לבני - אמא אהובה מתגעגעת אלייך כל יום יותר ויותר שלך הילה
מתי אחותי
למתי היה קשר מיוחד עם אחיה כבת סנדוויץ. לנתי היא קראה נתיל'ה ולשימעון שימעל'ה.נתי ושמעון תמיד דאגו לה והקשיבו לתובנות שלה. הם אהבו אותה והיא אהבה אותם ודאגה להם.
כשגרנו בקצרין ושימעון שרת כקצין בנפח היא אירחה אותו פעמים רבות כשהם משוחחים לתוך הלילה. אם נתי היו שיחות ארוכות על תובנות החיים ועל אתגרים שונים שנתי התמודד איתם.
נתי האח הבכור
תאריך 8-11-20
רציתי לספר לכם על מתי שלי!!
ב"שלושה טרילוגיות"
..מתי מאוד שמחה כשעברתי לדירה שכורה עם שלושת חברי..איציק נתי שמעון ומוטי
הורי לא בדיוק..אבי מאוד חשש
" בזבוז כסף"
אימי כדרכה תכליתית ...אביא סירים
על הרוח ..והחומר..
מתי חייכה...ובקולה הרך..
"אתה תמיד מבצע את חלומותיי"
שלושה גברים הוסיפה...מסיבה לא קטנה
"כן לחשתי...אמש הכרתי את הבנות מקומה שנייה"..
מתי כדרכה.."אוכל לבשל.."..אבוא לביקור..
והנותר..אבן בהיסטוריה...תמיד לצידי..
תמיד אחותי...היחידה...."תקבל אותי?
- "גם וגם"...
- "אגב בחרת חדר"?
- כן...את המרפסת הסגורה"....
- הכי טוב..הוסיפה...אעזור להכין..
.....בלילה הרגשתי נורא....
החברים פינו אותי לאיכילוב...ושם
ניתוחים רבים...ימים לא פשוטים...
מתי הייתה מגיעה יום יום...
רק אחרי שהאורחים עזבו..הבדידות והחשיכה השתלטו עלי..
-"דופקת כניסה"..מחייכת..יפיפייה...
ואומרת " עכשיו אני בשבילך"
- הזונדה שבאף הורגת אותי...וכואבת הבטן..
- אני כאן...ביחד נתגבר.."עוד שבוע
...עוד מעט ההורים באים..תחייך ..
שלושה שבועות ביחד עם קרן השמש...
הרופא ניתח הגוף...וזו טיפלה בנפש...
נתי..אל תדאג...נתי..רק היא קראה בשם האהוב עלי
כמו ענן של אהבה מלטפת....לצידי ברגעים הסוררים..
טרילוגיה שלישית...
השתחררתי מצה"ל...חופשי....
גם מתי עימי בבית...
עוד לא רקמנו תכניות לעתיד...
חברים..חברות...
והטלפון ממאן לצלצל...
לרגע קצר קם מזעפו...צלצול קצר..
נתי זה בשבילך..חיוך מאוזן לאוזן....
לא חיפשתי פינה..ממש לידה..תמיד עימה
...נו יוצאים הערב!...
כן עניתי...והיא שמחה עוד יותר...
אבל אנחנו החברים הכי טובים לחשה...
כן...לתמיד..
גם התמיד...לא לעד..
ואני ראיתי מלאך בדמות ציפור..
מתי אני תמיד אתך..בעיקר בבוץ..ובעלטה.
שמעון האח הצעיר
לאחותי מתי היקרה לי מכל
שמעון
שומרת הסף בגן הילדים
על אחראיות, אכפתיות, בגרות ומעל לכל הרבה אהבה של מתי, למדתי עוד בגיל הגן שלי.
באותם ימים, ההורים עבדו קשה מבוקר ועד ערב. מתי היתה כמו אמא עבורי. ממש. זה התחיל בצעידה לגן מעבר לרחוב לה גרדיה, היא מוודאת שאני נכנס פנימה ומתקבל ע"י הגננת. מתי למדה בבית הספר היסודי גיבורי ישראל שהיה ממש קרוב לגן שלי. בהפסקה הגדולה היא היתה ממהרת ובאה אילי לראות מה המצב שלי והאם הילדים מציקים לי בשל הקרחת שנאלצו לספר אותי בגלל מחלת עור. הילדים כמובן לא עמדו בפיתוי להחליק לי על הקרחת ורק כשמתי היתה מתייצבת בתנועה מאיימת בכניסה הם חדלו והלכו כל אחד לענייניו. לי הוקל. יכולתי לסמוך עליה שהיא תדאג לי ויותר מכל ראיתי את האהבה והדאגה בעיניה. "שמעון הכל בסדר"? שאלה.
בסוף היום היתה אוחזת בידי וכך צעדנו עד הבית כשהיא לא מרפה לרגע את אחיזתה, במיוחד בזמן חציית רחוב לה גארדיה הסואן. כשהגענו הביתה היא היתה מכינה לי את ארוחת הצהריים.
מנדולינה יקרה שלי
מתי השפיעה על עתידי בכך שהיא חשפה אותי למוסיקה ולנגינה. היא נגנה בתזמורת הנוער של עיריית תל אביב והגיעה לרמה של נגנית ראשית , קול ראשון. החזרות בבית והתייחסותה הרצינית למוסיקה הפכו אותה לנגנית מצטיינת. אני עקבתי היטב כאשר בסיום התרגול העלתה את המנדולינה הרחק מהישג ידי בבוידם שמעל לארון הבגדים. אני הייתי יחסית נמוך והיא קיוותה שלא אצליח להגיע למנדולינה שבסה"כ היתה רכוש העיריה ולא שלנו. אחרי שהייתה הולכת הייתי מקרב כיסא צמוד לארון ומעליו כיסא נוסף וכך הייתי מטפס על הפיגום המאולתר, מושך בעדינות את המנדולינה, קופץ מטה, שולף את המנדולינה היפה מנרתיק העור שלה, מריח את ריח העץ המתוק, ומתחיל לקשקש על המיתרים.
כך, פעם אחר פעם עד שהיו יוצאות לי מנגינות כלשהן. התלהבותי גברה. השבועות חלפו ויום אחד זה קרה. מתי נכנסה, מבלי שהבחנתי בה, ותפסה אותי "על חם". זה היה רגע מכונן עבורי. ציפיתי לצעקות ואולי אף יותר מכך. אבל מתי נותרה עומדת, מלכסנת מבט לעברי ואחרי כמה רגעי שתיקה ארוכים אמרה לי בקול שקט מאוד: " אתה בא איתי מחר לתזמורת". זהו. ללא שום תוספת. לילה לא שקט עבר עלי. איך אני אתמודד עם המנצח המהולל סאמי צור(צירר במקור) ואני , מה אני בנגינה? כלום!
למחרת נגררתי אחריה אל האוטובוס בשכונת התקווה ונסענו ליפו. התזמורת היתה ממוקמת בתוך חורשת אקליפטוסים גדולה(צמודה לאצטדיון בלומפילד של היום) כאשר לימודי הנגינה נעשו בחדרי בטונדה (חדר קטן עשוי מבטון יצוק, כונו בוטקה)קטנים שהיו מפוזרים בחורשה ובנוסף מבנה בטונדה גדול בו היתה התזמורת מתכנסת לחזרות..
אנו נכנסו לחדר המנדולינה. סאמי המתין למתי(זה היה השיעור שלה). בטרם הספיק המנצח לאמר משהו, ציינה מתי בשקט "הנה אחי שמעון הוא יודע לנגן". ליבי צנח וגרוני ייבש. מה זאת אומרת "יודע" אמרתי לעצמי. סאמי היה איש מאוד עסוק . פנה אילי ואמר "אז תנגן". אחזתי את המפרט באצבעות רועדות, לקחתי את המנדולינה של מתי, והתחלתי לנגן את השיר הידוע "אל יבנה הגלילה". שיר חלוצים יפה. הטריק שלי היה לנגן שיר הכי פשוט כדי לא להיכשל. אל יבנה הגלילה מכיל בעיקרון שלושה תווים בלבד. הטריק עבד. המנצח סאמי אמר: "תבוא בשבוע הבא לתזמורת. בינתיים תלמד תווים". והכל בנון שלאנט, כמו ברור מאיליו.
ההמשך ידוע. אחרי חודש ומשהו של שיעורים בבוטקה, צרף אותי סאמי לתזמורת המנדולינות. היו שם לפחות 50 נגנים ונגניות. אותי הושיב ליד הנגנת המובילה קול ראשון- -מתי כרמי. ואני קיבלתי בהמשך (עניין של כמה חודשים) את התפקיד של נגן ראשי קול שני. מתי היתה שמאלית ואני ימני, ותכופות התחככו צווארי המנדולינות שלנו זה בזה כמו תנועת X גדולה. אח ואחות מובילים את התזמורת. איזו גאווה. מתי היתה כל כך גאה שאני יושב לצידה ודאגה להסביר לי את הוראות המנצח שנאמרו בסלנג של מוסיקאים כמובן. שלא אעשה חס וחלילה איזו טעות.
אחר כך חיברו את המנדולינות שלנו למגברים וכבר לא יכולתי להבליע טעות או זיוף הקל שבקלים. כולם שמעו את זה מוגבר. וכך עברנו להופעות בכל רחבי גוש דן, עם מדים לבנים והרבה כבוד. כולל למשל הופעה בהיכל התרבות כאשר אחרינו עלתה לבמה זמרת צעירה, לא מוכרת, עם גיטרה- - חווה אלברשטיין .
כך הפכה המוסיקה לחלק חשוב מחיי למשך עשרות שנים עד שנפצעתי ונמנע ממני להמשיך בכלי פריטה. מעבר להנאה שבנגינה בתזמורת גדולה, המוסיקה לימדה אותי כמה דברים חשובים: קודם כל משמעת, אח"כ הרמוניה, קצב, דיוק והקפדה, התמדה ואהבה לצלילים, בצד רגישות מוגזמת לזיופים של אחרים. הכל בזכות החלטה של רגע של מתי שהכירה אותי יותר מכל אחד אחר בחיי.
יהי זכרה ברוך.
חברתי מתי
מתי חברתי
מריקי מנור
צועדת ברחוב ליד הבית שהיה ביתך ותמיד מפנה מבט של זיכרונות.
10 שנים זה המון והלב ממאן להאמין. רק אתמול הכנתי עבורך מחרוזת קרמית שכה אהבת לענוד אותה.
רק אתמול הקמנו תערוכה יישובית - התרגשנו – צחקנו ודקדקנו בקטנות כגדולות.
רק אתמול צעדנו בשביל הפתלתל את הליכת הבוקר עם ריח הגשם ומראה פרחי החורף המלבלבים ואת היית כפרח השדה. יפה, זקופת קומה וגאה. תמיד בפריחה מתחדשת. תמיד סקרנית, חיה ונושמת חינוך לילדי הגן, אומנות, ערכיות וארציות. ממהרת להספיק, לרכוש דעת כי הימים קצרים.
רק אתמול דפקתי בדלת להגיש לך הזמנה לתערוכה, כשבפתח הבית עמד זיו ואמר לי: מתי ישנה.." ואני לא הבנתי דבר וזלגה דמעה.
רק אתמול.
ואיה האתמול?
בגעגועים
ריקי מנור.
מסמדר בת אחי ניצן
זכרון של שיחה קטנה אך חשובה עם מתי.
ערב אחד מתי ואני משוחחות על משהו שכפי הנראה הרגיז אותי מאד בשעתו. אני אומרת לה שאני שונאת את המשהו או המישהו הזה (מי זוכר בכלל מה זה היה...). מתי חושבת רגע, ואז נועצת בי מבט קצת משועשע ושואלת אותי בטון החינוכי המיוחד לה אם מה שזה לא יהיה שווה באמת את השנאה שלי, ואולי עדיף להשתמש באיזה רגש אחר. בעיון מחודש מסתבר שהענין המסתורי אכן דורש כעס או התרגזות אבל לא שנאה. בקיצור, יש צורך למתן את התגובה.
זו מסקנה מעניינת להמשך החיים! יתכן שהייתי מגיעה לכך גם בלי התובנה של מתי...אבל בכל פעם שאני מחליטה לאמץ את הגישה הזו אני נזכרת במתי ומחייכת קצת ביני לבין עצמי.
מאיה גיסתה של מתי { אישתו של אחיה שמעון}
מתי - כמו שמך ניתנה לי מתנה להכירך,
היה זה בשנות העשרים נכנסת לחיי כשפגשתי באחיך .
נפש עם רגישות של אומן , אומן במערכות יחסים, אומן בעבודתך החינוכית
וכן , האומנות בגדול נכחה בחייך כשהדרכת במוזאון.
העבודה החינוכית ,האמונה בילדים וביכולתם והיצירה חיברה ביניינו ,יחד רקמנו תוכניות לשפר לשנות להנגיש את הידע הלאה.
זכות גדולה היתה לי כשאפשרת ופתחת את דלתך ללוות אותך בדרכך שיחות החולין הפכו לשיחות עמוקות על החיים על התנהלות ערכים ועוד.
צר העולם מלהכיל את עזיבתך המוקדמת
אך נגיעותיך בחיי ובחיי האנשים ישארו ויהיו איתנו עד עולם
ממיכל בת אחי ניצן
מתי – דודתי הצעירה
מתי בשבילי הייתה תמיד הדודה הצעירה, כמו עוד אחות גדולה, שהצטרפה לחיי כשהייתי בת 15, כשזיוי ומתי התחתנו ב – 1975 (בסה"כ 5 שנים לפני שאני עצמי התחתנתי)... מאותו יום החיוך הנצחי על שפתיה ליווה אותנו בכל מפגש.
לאחר ההסבה המקצועית שעשתה משוטרת לגננת והחלטתו של זיוי להמשיך בצבא הקבע, נאלצו זיוי ומתי לעזוב את פתח-תקווה (עם הילה בכורתם) והמרחק הפיזי קצת הקשה על שמירת הקשר. אך בכל מפגש משפחתי חזר הקשר והתהדק וכולנו היינו גאים בהצלחה שלה: כגננת למופת וכאשת קצין, הנאלצת לחלוק את חייה עם "אשתו השנייה" של זיוי – הצבא.
ביום חתונתי, מתי זכורה לי כאחות מלווה, שבאה לקראתי ותקנה לי פה ושם את ההינומה על ראשי והשרשרת על צווארי (שאותה סבתא אסתר הסירה מצווארה ונתנה לי – רגע לפני החופה). ומן הרגע שעפר שלי נכנס למשפחה, הייתה למתי ולו כימיה מיידית, שהתגבשה בעיקר סביב נושא החינוך והגינון – העיסוקים והתחביבים המשותפים לשניהם. בכל מקום בו התגוררה טפחה מתי את גינתה, באהבה והצלחה רבה וכך כל ביקור שלנו בביתם, החל בסיבוב בגינה ובשאלות ועצות איך להמשיך לטפח ולהרחיב וליפות – את שהיה כבר יפה במיוחד, גם בלעדינו.
והארוחות המפנקות אצל מתי וזיו, איך אפשר לשכוח אותן? הכל בשפע, טוב טעם ואהבה רבה. מתי המארחת תמיד שפעה אהבה לכולנו וחלקה אותה בנדיבות רבה מאין כמוה. כך היה גם בימים קשים, כשסבתא אסתר כבר התקשתה להתנייד ממקום למקום וכשהורי חלו ונפטרו, מתי תמיד נרתמה – לבקר, לעזור, ללוות ולעודד ולהחזיר לכולנו את החיוך לפנים - עם החיוך הטבעי שלה.
בשלב מסוים בחייה, הוסיפה מתי לעיסוקיה גם את האמנות והפכה למדריכה אהובה במוזיאון תל-אביב הגדול. לשמחתי הרבה הספקתי לקבל ממנה סיור אישי ומהיר במוזיאון ולראות את האור והחום בעיניה במהלך ההדרכה.
האור והחום שנשארו אחריה כשובל זוהר לאחר לכתה...
יהיה זכרה ברוך.
מתגעגעת,
מיכל
מתי הגננת
גנץ נגה - גננת
אכן עשור לפטירתה של גננת מופלאה ברמ'ח אבריה ושסה גידיה.
היא היתה כעמוד האש לפני ומדריכה יסודית באהבה שלמה ורוגע וים סבלנות על כל פרט ופרט בהסבר ובעשייה את יסודות אהבתה לאומנות, לטבע, וכל זה כמו בריקוד מלאכים להעביר וללמד אותי וכמובן לילדי הגן.
עד היום אני מבצעת את כל מה שלימדה אותי באהבה שלמה .
מתחילה בהסבר מפורט ושקט שכל בוקר בהכנת השולחן ליצירה לילדים יש לחדד היטב עפרונות וצבעים כדי שהמקום יהווה משיכה ואהבה לכתיבה וציור.
את ציורי הילדים היתה תולה על לוח כמו בתערוכה שכה אהבה ולמדה כל שבוע בנסיעתה למוזיאון בירושלים ולהעביר את החידושים למענם.
עד היום החיוך הצנוע שלה לנגד עיני.
מתי הלוי המורה לחיים.
זוכרת תמיד
גנץ נגה
זהבה שצקי הסיעת בגן מתי
זכרונות וחוויות ממתי ז"ל חברתי לעבודה ולחיים.
אני זוכרת את המפגש הראשון בינינו במשרדי המועצה המקומית קצרין,
שהוצעה לי המשרה לעבוד לצידך בחטיבה הצעירה.....
לשתינו זו הייתה חוויה ראשונית שלא הכרנו ולא התנסנו בה.
כל כך שמחת ששתינו מתחילות התחלה חדשה
ללא ואהבת הילדים.פשוט דרך הילדים נלמד את דרכנו.
מי שלא הכיר אותך....לא הבין איזו אישיות....איזו גננת בחסד עליון....לי היה העונג להיות לצידך...ללמוד ולהיות חלק מזה.
אהבתי מאוד להכין מראש את מה שאפשר.....אבל את בדרכך המיוחדת הסברת לי ,
נגיע בבוקר נראה ונרגיש את הילדים ולפי זה נחליט על סדר היום.
ההשקעה האבסולוטית שלך הייתה משהו מיוחד.
זה התחיל בלילות אחרי שטיפלת והשכבת את בנותייך האהובות.
הקדשת מחשבות רבות ,
לאתגר את הילדים שיחוו
כמה שיותר חוויות שדרכם ילמדו ויתעשרו.
כך מצאתי את עצמי מרותקת אלייך במפגשים יחד עם הילדים כל בוקר.
גם אם הגעת בבוקר עם תוכנית מסודרת....הכל היה ניתן לשינוי עם הילדים באו עם רעיון...שאלה או חוויה....ראשית כל היה לך כל כך חשוב להרגיש את הילדים....ותוך כדי הסבר סיפור ריתקת אותי ואת הילדים בקיסמך האישי והמיוחד כל כך.
כמובן ששמך הלך לפנייך,
וההורים נלחמו שילדיהם יהיו תחת שרביטך....אהבת לשתף ולערב את ההורים..
כך מצאנו את עצמנו מזמינים את ההורים ליום הפוך בערב...כדי שיחוו ויכירו
מעט מהנעשה בגן....כולם אהבו אותך
הייתה לך סבלנות וסובלנות אין סופית....יצאנו בספונטניות לטייל בטבעוחזרנו לגן עם הילדים מלאי החוויות....ליצור בגרוטאות,בחומר....בציור ובמשחקים
דרמטיים....בדרכך המיוחדת הילדים התעשרו
וכל כך שמחו להגיע לגן.
כשסיימת את דרכך בקצרין עקב מעבר דירה....כל כך התעצבתי והיה לי קשה.....ויחד עם זאת כל כך שמחתי לבקר אותכם בביתכם החדש ברעות ולראותכם מאושרים.
מותך נפל לכולנו כרעם ביום בהיר....היית אמא למופת...בת זוג נהדרת...חברה קשובה ומיוחדת... וגננת שהייתה
מורה לחיים לילדים ולי....
יהי זכרך ברוך....
מתי הגננת לחיים!
גן מתי הנחשב, היה שם דבר ולא בכדי.
מתי ניצחה ביד רמה בדרכה הנעימה המיוחדת והיחודית, הן מבחינת התכנים והן מבחינת הידע הנרחב והיצירתיות שהעשירה את ילדינו ואותנו.
כהורים בגן הופעלנו והיינו שותפים ונעננו בשמחה. מתי הוציאה מאתנו את המיטב לעזור ולתרום לגן , בזכות זאת גילינו את כשרון המשחק שלנו וכך היינו שותפים במסיבות הגן ובקבלת שבת. ביחד יצרנו דברים משותפים ויפים וכולנו יצאנו נזכרים.
מתי הגננת והאדם המיוחד, זכורה ותזכר לתמיד כהגננת לחיים.
חברה את חסרה!
בהוקרה והערכה
ליאורה חסתוי
מתי בטיולים
תמונות שמתי אהבה
מתי מדריכת חוויה אומנותית לגיל הרך
טובה שמואלי המפקחת על הדרכת חוויה אומנותית לגיל הרך
נובמבר 2020
עשר שנים ללכתך מתי ז"ל אהובה
ההכרה שאת יותר לא חלק מעולם המציאות של כולנו הכתה בנו כל קבוצת המדריכות לאמנות ברחבי הארץ חזק מאד.
הסיפור העצוב על לכתך הוא סיפור אל זמני שעברו הופך אותך לדמות נערצת...אגדה!
וזה בעצם קסמן של אגדות, הן תמיד נשארות גדולות מהחיים ואת תמיד היית ונשארת קסם של אישיות!
מצאתי בתיבת המכתבים שלי את מכתבך האחרון ששלחת אלי ואני אעביר אותו למשפחתך הגרעינית שכל כך גאה ומעריצה אותך.
אני לא שוכחת את אהבתך המופלאה ונאמנותך לאישך היקר זיוי ולילדייך שפסעתם לכל מקום יד ביד.
לנצח נישא אותך עמנו ונזכור אותך כפי שהיית, אישה בעלת אישיות מרתקת חזקה דעתנית, אמיצה ,אוהבת לטייל , מלח הארץ ומלאה בנתינה חום ואהבה.
האמנות הייתה חלק ממך תמיד שוחחת על תערוכות ואמנים, הדגשת את האמנות הארץ ישראלית ובכל מקום הפצת את נעם הליכותייך ,ואת חכמת החיים והידע הרב תוך כדי פרגון לכל הצוותים החינוכיים צוות הגן, עובדי המוזיאון וכמובן את כל חברותיך לעבודה שאתן הכנתן מערכים מדוקדקים לתלפיות ,שהיוו השראה לכל גני- הילדים שוחרי המוזיאון בארץ.
בהוקרה והערכה רבת שנים
יהי זכרך ברוך אהובה
טובה שמואלי
טובה שמואלי המפקחת על הדרכת חוויה אומנותית לגיל הרך
נובמבר 2020
עשר שנים ללכתך מתי ז"ל אהובה
ההכרה שאת יותר לא חלק מעולם המציאות של כולנו הכתה בנו כל קבוצת המדריכות לאמנות ברחבי הארץ חזק מאד.
הסיפור העצוב על לכתך הוא סיפור אל זמני שעברו הופך אותך לדמות נערצת...אגדה!
וזה בעצם קסמן של אגדות, הן תמיד נשארות גדולות מהחיים ואת תמיד היית ונשארת קסם של אישיות!
מצאתי בתיבת המכתבים שלי את מכתבך האחרון ששלחת אלי ואני אעביר אותו למשפחתך הגרעינית שכל כך גאה ומעריצה אותך.
אני לא שוכחת את אהבתך המופלאה ונאמנותך לאישך היקר זיוי ולילדייך שפסעתם לכל מקום יד ביד.
לנצח נישא אותך עמנו ונזכור אותך כפי שהיית, אישה בעלת אישיות מרתקת חזקה דעתנית, אמיצה ,אוהבת לטייל , מלח הארץ ומלאה בנתינה חום ואהבה.
האמנות הייתה חלק ממך תמיד שוחחת על תערוכות ואמנים, הדגשת את האמנות הארץ ישראלית ובכל מקום הפצת את נעם הליכותייך ,ואת חכמת החיים והידע הרב תוך כדי פרגון לכל הצוותים החינוכיים צוות הגן, עובדי המוזיאון וכמובן את כל חברותיך לעבודה שאתן הכנתן מערכים מדוקדקים לתלפיות ,שהיוו השראה לכל גני- הילדים שוחרי המוזיאון בארץ.
בהוקרה והערכה רבת שנים
יהי זכרך ברוך אהובה
טובה שמואלי
דברים שכתבו על מתי
מצוות גן מור
דברי אורלי המחנכת של מאור כיתה ב
רביטל ואריאל היימן
חיה שיטאי
רז קרל-גדל בשכנות למתי ברעות*העץ של מתי ודילברט*
***
כשהייתי קטן, גרה מולנו שכנה שקראו לה מתי.
היא הייתה מבוגרת מאמא שלי והיה לה שיער אדום מתולתל וחיוך גדול, וכשהגעתי לגן חובה היא הפכה ממתי השכנה הפכה למתי הגננת.
היא הייתה מושיבה אותי לצייר ציורים על בריסטולים גדולים ואחר כך תלתה אותם על הקירות של הגן ואמרה לאמא שלי שאני מוכשר, ואמא שלי הייתה מאושרת.
מאוד אהבתי את מתי, ואני חושב שגם היא אהבה אותי, למרות שהייתי מרעיש כשהיא הייתה ישנה בין שתיים לארבע.
לימים מתי השכנה חלתה בסרטן. קצת אחרי שהיא נפטרה, אימצנו כלב וקראנו לו דילברט.
דילברט היה כלב מתוק וסקרן, ובגלל שהגיע כשאח שלי היה בן עשר החלטנו לחגוג להם ימי הולדת ביחד.
הוא היה נובח על הכלבה הלבנה מלמטה ואז בורח הביתה ומתבלבל מאיזו דלת הוא יצא ובאיזו דלת להכנס, ואח שלי היה צוחק ומחבק אותו ומכניס אותו פנימה.
מאוד אהבתי את דילברט, ואני חושב שגם הוא אהב אותי, למרות שאת רוב החיוכים הוא חילק לי כשנתתי לו אוכל.
אחרי שדילברט נפטר, קברנו אותו בגבעה ליד הבית.
אח שלי ואני חפרנו את הבור כל הלילה, ואחותי קנתה עץ ששתלנו מעליו בבוקר. אבא שלי מסדר לעץ צינור השקייה ובינתיים אמא שלי משקה אותו עם בקבוקים כל שבוע.
האחים שלי גדלו, ההורים שלי נפרדו ואני כבר לא גר בבית, אבל כשאני חוזר לשם אני אוהב ללכת לגבעה ההיא, לשבת ליד העץ של דילברט, ולהשקיף משם על הגן של מתי.
***
ליאור אלוני - תלמידה בגן מתי ברעות
בת עמי ועודד בונים
חני אליהו - מנהלת בית ספר רעים
נגה קובץ - שכנה
דינה ז'ורנו - סייעת
ציפי ממליה - גננת
נעמי לוסטיגמן - מפקחת גני ילדים
מיכל פריד - אפרתי - מדריכה קולגה במוזיאון
חתונתנו
